הנזכור

נשקת קלות על צווארי

והתעוררתי

ליבי האיץ נשימתי נעתקה

היכן היית?

חווה כל חיי רגשות מערבבים

של קבלה ודחייה

כמו נדנדה

מבוהלת מהתהום

ניגשת שוב פעם

לטעום

זה מהיר יש לזה קצב

קרוב שמתרחק

מהקצה מהאור הכל כאן שחור

מתכווץ

הלב עוד פעם מאיץ

חוששת מהקימה

אתעורר לעוד מן האימה

פחד זוחל במורד הגרון

מחניקה את הפכחון

זה כך

גלי הלב הגדול של ההוויה

מתרחבת עד ללהבה לתאורה המאירה של הבינה וחוזר חלילה אל המתכנס אל המתמרכז הדחוס הלוחץ המתכווץ

בלי השיפוט זה רק זה פנימה החוצה רחב וצר דחוס ואוורירי

אנחנו הכל תודעה מחוברת של קרוב ורחוק

מכונה מורכבת מאינספור כפתורים הנלחצים בכל רגע נתון לרווחה לאנחה לצרחה לצווחה לצהלה לדהרה

מבקשת קרקע מיטיבה למעוף כלולותיי עם האור

הנזכור?